ה"זקנים שלנו" - תרגום מספרדית

"אבות גיבורים ואמהות גיבורות של ביתנו"אנו מעבירים זמן ארוך בקיום שלנו, בטיפוח סטריאוטיפים אלו

עד שיום אחד, האבא ה"גיבור" שלנו, מתחיל כל הזמן לחשוב, להתלונן בשקט, לומר משפטים בלי סוף ובלי התחלה, ולדבר על דברים חסרי משמעות (שלא לומר שטויות)

ה"גיבורה" של הבית, מתחילה להתקשות לסיים את המשפטים שלה, והיא מתחילה להתרגז על הסובבים אותה

מה עשו, אמא ואבא, שמגיע להם להזדקן בבת אחת?

הם הזדקנו...ההורים שלנו הזדקנו, ואף אחד לא הכין אותנו לזה

יום בהיר אחד הם משנים את ההתנהגות שלהם, הם הופכים רגישים יותר והם מאמצים לעצמם הרגלים מטופשים

הם התעייפו מלטפל בזולת, ולשמש דוגמא אישית: עכשיו הגיע תורם לקבל מאיתנו טיפול ופינוקים.

הם עברו הרבה קילומטראז' בדרכם. הם יודעים הכול ומה שהם לא יודעים הם ממציאים.

הם לא מתכננים יותר לטווח הארוך, עכשיו הם מקדישים את זמנם להרפתקאות קטנות, כמו לאכול בסתר את כל מה שהרופא אסר עליהם.

יש להם כתמים על העור.לפתע הם הופכים להיות עצובים.אבל הם לא גמורים: מי שגמור הם הילדים שלהם, שמסרבים לקבל את מעגל החיים כפי שהוא.

קשה לקבל את העובדה שה"גיבורים" שלנו כבר לא שולטים על העניינים.

הם שבירים ומעט מאבדים את הזיכרון. יש להם את כל הזכות לכך, אבל אנחנו ממשיכים לדרוש מהם שיהיו בעלי אנרגיות של מכונות.אנו לא מקבלים את החולשות שלהם, את העצב שלהם.

אנחנו מתרגזים, וחלקנו אף צועקים עליהם אם הם לא מצליחים להשתמש בסלולארי שלהם או במכשירים אלקטרוניים אחרים, ואפילו אין לנו את הסבלנות להקשיב בפעם המיליון לסיפור שהם מספרים כאילו זה עתה חוו אותו.

במקום לקבל בסובלנות את העובדה שהם מאמצים לעצמם קצב חיים רגוע יותר עם חלוף השנים, אנחנו כועסים על שהם הפרו את האמון שלנו בהם, האמון שהם יהיו בלתי שבירים, כדרכם של גיבורי על.

אנחנו מנהלים איתם ויכוחים מיותרים ואנחנו כועסים על דרך קבע, כדי שהכול יחזור להיות כמו פעם.

חוסר הסובלנות שלנו, מראה רק על הפחד שלנו.הפחד לאבד אותם, לאבד את עצמנו, והפחד שלנו שגם אנחנו נפסיק להיות שפויים, צלולים ועליזים.

בכעס שלנו אנחנו רק גורמים לצער נוסף לאותם אלה שתמיד רק רצו להעניק לנו רק אושר.

למה אנחנו לא מצליחים להיות להם מעט ממה שהם היו לנו? כמה פעמים אותם "גיבורים" טיפלו בנו בשמך לילות שלמים!! נתנו לנו תרופות, מדדו לנו חום ונשארו איתנו כל הלילה!

אנחנו כועסים כשהם שוכחים לקחת את התרופות שלהם, וכשאנחנו רבים איתם, אנחנו משאירים אותם בוכים, בדיוק כמו שאנחנו היינו בילדותינו בוכים.

הזמן מלמד אותנו לקחת את הטוב מכל תקופה בחיינו, אבל קשה לנו לקבל את התקופות של האחרים.

במיוחד כשהאחר היה לנו עמוד תווך, שתמיד יכולנו לחזור אליהם וידענו שהם תמיד יקבלנו אותנו בזרועות פתוחות, ועכשיו הם נותנים לנו איתותים לכך שהיום אחד הם ילכו לדרכם בלעדינו.

בואו נעשה היום! את מה שהכי טוב עבורם, המקסימום שאנחנו יכולים, כדי שמחר כשהם לא יהיו איתנו יותר...

...נוכל להיזכר בהם בחיבה, נוכל להיזכר בחיוכים שלהם ולא בדמעות העצב שלהם שהם מחו מעיניהם בגללנו.

לסיום, "גיבורינו" של אתמול...

יהיו ה"גיבורים" שלנו לעד...


תודה!!!